בית המשפט לתביעות קטנות פסק כי על הנתבע להשיב לקרוב משפחתו – דודו – סכום של 9,000 ש"ח, אשר ניתנו לו, כך קבע בית המשפט, כהלוואה, ולא כמתנה. בית המשפט ביסס את הכרעתו על סמך עדויות הצדדים לגבי הנוהג שהיה ביניהם במשך השנים בנושא של מתן כספים.
לטענת התובע, דודו של הנתבע, הוא נתן לנתבע סך כולל של 9,500 ש"ח – 500 ש"ח במזומן, וכן 4,500 ש"ח בשתי הפקדות שביצע לחשבון הבנק של בת הנתבע.
הסכומים שהועברו, ציין התובע, היו בגדר הלוואה, ולא מתנה. לפיכך, ביקש מהנתבע שישיב לו את הכספים. הנתבע לא החזיר לתובע את הכסף, למרות שביקש זאת ממנו מספר פעמים.
לטענת הנתבע, מדובר במתנה, שניתנה במשך חצי שנה, 500 ש"ח בחודש לכל אחד מילדי הנתבע, ובסה"כ 9,000 ש"ח שניתנו כמתנה (500 ש"ח X שלושה ילדים X 6 חודשים = 9,000 ש"ח).
בית המשפט קבע כנקודת מוצא, שאין מחלוקת האם ניתנו כספים. השאלה שעל בית המשפט להכריע, היא האם הכספים ניתנו כהלוואה (ולפיכך יש להחזירם), או כמתנה (ואז אין חובה להחזירם). מאחר שהיחסים בין התובע לא היו מאוד קרובים, מעבר להיות התובע דודו של הנתבע, הרי שאין להניח מלכתחילה, כי הכספים ניתנו כמתנה, ויש לבדוק זאת לגופו של עניין (כלומר, במקרים בהם יש יחסים משפחה קרובים מאוד בין ה"נותן" ל"מקבל", יש לעיתים חזקה משפטית, הניתנת להפרכה, כי הכספים ניתנו כמתנה).
- לפסקי דין נוספים בעניין הלוואות בין חברים ובני משפחה
במקרה הזה, נפסק, ישנה חזקה הפוכה, ובלשון בית המשפט: "נקודת המוצא הינה אפוא קיומה של החזקה המשפטית ולפיה אדם שקיבל כספים מאדם אחר, קיבלם כהלוואה ולא להיפך. מקבל הכספים נדרש אם כן להוכיח כי נותן המתנה התכוון לנותנם במתנה".
בהסתמך על עדויות הצדדים, פסק בית המשפט כי על הנתבע להשיב לתובע סך של 9,000 ש"ח. בית המשפט נימק את פסק דינו, בין השאר, כך: א. בעבר התובע לא נהג לתמוך כלכלית בנתבע, והפעמים בהם נתן התובע לנתבע כספים, היו באירועים משפחתיים ספציפיים. ב. בעבר נתן התובע לנתבע הלוואה, שאף הושבה לו (כלומר, הנוהג בין הצדדים הוא שמדובר בהלוואה, ולא במתנה).
ת"ק (אשקלון) 1152-07-14 אוזן נ' טיבי (10.11.14)