בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי על הנתבע, עורך דין במקצועו, לפצות את התובעים בסכום של 32,700 ש"ח, לאחר שדיווח באיחור על עסקת נדל"ן לרשויות המס. בשל העיכוב בדיווח, עיכוב של 1,215 יום, נדרשו התובעים לשלם מס גבוה במיוחד: במקום תשלום של כ-42,000 ש"ח, הועמדה דרישת התשלום של רשויות המס על סכום של כ-110,000 ש"ח (סכום המורכב מהשומה המקורית, בתוספת קנס ופיגורים).
התובעים פנו לרשויות המס, וביקשו להפחית את תשלום הקנס. הקנס הופחת בחצי, כך שבסך הכל שילמו התובעים כ-42,000 ש"ח יותר ממה שהיו אמורים לשלם, אם היו מוגשים המסמכים לרשויות בזמן. מאחר שסכום התביעה בבית משפט לתביעות קטנות היה במועד הגשת התביעה 32,700 ש"ח, העמידו התובעים את תביעתם על סכום זה.
בית המשפט קיבל את עדותם של התובעים כמהימנה, וקבע כי היא עקבית וקוהרנטית. טענתו של התובע כי העיכוב נגרם בשל בקשת התובעים לרשום את הדירה על שם ביתם הקטינה, נדחתה ע"י ביהמ"ש.
פסק הדין מפרט את חובותיו של עורך דין כלפי לקוחותיו, ובין השאר קובע כי על עורך הדין לפעול עבור לקוחותיו "בנאמנות מסירות וחריצות, דבקות ואדיקות, כאיש מקצוע מיומן וזהיר". עורך דין שלא יפעל באופן האמור, עלול להימצא כמי שפעל ברשלנות, וישא בנזקי לקוחותיו. במאמר מוסגר יוער, כי על פי פסיקת בתי המשפט, עורך דין חייב לנהוג בזהירות גבוהה יותר בעסקאות מקרקעין, הן משום המומחיות הנדרשת, והן משום היותה של עסקת מקרקעין (רכישה או מכירה) עסקה בעלת משמעות כלכלית גבוהה.
בית המשפט דחה את התביעה שכנגד של עורך הדין הנתבע. הנתבעים אומנם לא שילמו לעורך הדין את שכר טרחתו, אולם על פי פסק הדין, עורך הדין אינו זכאי לשכר טרחה, שעה שפעל ברשלנות, תוך גרימת נזק לתובעים. אמירה מעניינת של בית המשפט היא, כי אף אם היה מקבל את התביעה שכנגד, הוא היה מפחית את סכומה מהסכום הריאלי של התביעה הראשית (כ-40,000 ש"ח), ולא מהסכום המקסימלי של התביעה האפשרי בתביעות קטנות (במועד הגשת התביעה, כאמור, הסכום היה 32,700 ש"ח). ביהמ"ש אף קבע כי עוה"ד לא הגיש תביעה לביהמ"ש בגין שכר טרחתו במשך חמש שנים, ולפיכך ניתן לראותו כמי שוויתר על שכר הטרחה.
מעבר לסכום התביעה, ביהמ"ש פסק כי על התובע לשלם לתובעים 1,000 ש"ח נוספים בגין הוצאות משפט.