בית המשפט לתביעות קטנות פסק כי התבטאויות הנתבעת בפייסבוק עולות כדי לשון הרע. בהתאם לחוק איסור לשון הרע, לתובע יש עילת תביעה כאשר אדם פרסם משהו שעלול להשפיל או לבזות אדם אותו, לעשותו מטרה ללעג, לבוז או לשנאה.
הנתבעת כתבה לגבי אחת התובעות: "צבועה וחצופה, כמו כל המחנה שאיתם" ושהיא וחבריה הם "הסלפנים, השקרנים, הרמאים הכי גדולים…". על תובע אחר כתבה הנתבעת בין השאר שהוא "החרטטן הלאומי" ושהוא פועל באמצעות "קומבינות". וכך עוד ועוד כינויים, שביהמ"ש קובע כי הם " אמרות שבכוחן להשפיל ולבזות", " אמרות שכולן הוצאת דיבה לשמה".
חשוב לציין כי אדם הנתבע בתביעת לשון הרע, יכול להתגונן מפניה. לצורך כך הוא יכול להראות למשל שמה שפרסם הינו אמת. עם זאת, לא די בכך שהדברים שפורסמו צריכים להיות נכונים, יש להראות גם שהייתה חשיבות ציבורית מסוימת בפרסום (למשל, אם אדם א' יתלה על מרפסת ביתו שלט שאומר שאבא של אדם ב' הוא גנב – יתכן שהפרסום נכון, אבל אין שום חשיבות בפרסום המידע הזה לגבי הבן של אותו גנב, והדבר עשוי להיחשב כלשון הרע).
במקרה הזה, פסק בית המשפט, לא הצליחה הנתבעת להוכיח שהאמירות שפרסמה היו אמת. ברור, כי כאשר הפרסום עצמו היה שקרי, אין בכלל טעם לבדוק אם היה בו חשיבות או לא.
ישנן טענות הגנה נוספות שניתן לטעות במקרה שבו נטען ללשון הרע: למשל שהפרסום נעשה בתום לב, ללא ידיעה של מי שפרסם כי מישהו עלול להיפגע מהפרסום. טענת הגנה נוספת יכולה להיות שהפרסום התחייב באופן כזה או אחר (למשל לפי חוק, החלטה של בית משפט או אפילו שמבחינה מוסרית היה חובה לפרסמו).
חוק איסור לשון הרע מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי של עד 50,000 ₪ גם ללא הוכחת נזק. במקרה שבו תובעים בגין לשון הרע בתביעות קטנות, מוגבל סכום הפיצוי לסכום המקסימלי בתביעות קטנות.
בית המשפט פסק כי על הנתבעת לפצות את התובעים בסכום של 15,000 ₪. בפסיקת גובה הפיצוי, בית המשפט קבע שהוא לקח בחשבון את היעדר החרטה של הנתבעת ואת העובדה כי לא לקחה אחריות על מעשיה.
תק (רמלה) 56647-05-18 (29.11.18)