בית המשפט לתביעות קטנות פסק כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 3,500 ש"ח לאחר שכלבה של הנתבעת נשך את התובעת. בית המשפט פסק את הפיצוי למרות שהתובעת לא הוכיחה נזק גופני מהותי, ולמרות שהכלב לא היו בבעלות הנתבעת (לגרסת הנתבעת, היא רק שמשה לו כאומנה).
לטענת התובעת, כשיצאה מביתה הותקפה על ידי שני כלבים, ואחד מהם נשך אותה ברגלה. התובעת אף ציינה את שמות הכלבים, שהיו מוכרים לה.
לטענת התובעת מכנסיה נקרעו, נותרה בה צלקת, והיא אף הפסידה מספר ימי עבודה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי הכלב שנטען כי נשך את התובעת אינו בבעלותה, וכי היא רק משמשת לו כאומנה. הנתבעת אף ציינה שמדובר בכלב קטן, ולא סביר כי הוא יגרום נזק כפי שתיארה התובעת. מיד לאחר האירוע פעלה הנתבעת בהתאם לחוק, והעבירה את הכלב להסגר. בפסק הדין ציין את פעולותיה של הנתבעת בצורה חיובית, וזקף זאת לזכותה
סעיף 41א לפקודת הנזיקין, קובע כך: "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים". כלומר, זה הוא סעיף המכונה סעיף של "אחריות מוחלטת". משמעות המונח "אחריות מוחלטת" היא כי בניגוד לרוב התביעות העוסקות בנזיקין, במקרה שבו מדובר באחריות מוחלטת, הרי שכלל לא משנה אם המזיק (או במקרה הזה הנתבעת, הבעלים של הכלב) פעם בצורה לא סבירה, ברשלנות, או שעצימת עיניים.
בהסתמך על דו"ח חדר המיון (בתביעות קטנות לא חייבים להציג חוות דעת רפואית כדי להוכיח נזק גוף), פסק בית המשפט כי הנזק הפיזי שנגרם לתובעת היה קל, שכן לא נעשה בה כל טיפול רפואי. בית המשפט פסק לתובעת פיצוי של 3,500 ש"ח, על אף הנזק הפעוט שנגרם לה – אם בכלל – ונימק פסיקתו זו בשתי סיבות: א. העובדה כי מדובר בעבירה של אחריות מוחלטת. ב. בדיון קודם בפני שןפט אחר, השופט הביע עמדתו כי ייתכן שלתובעת נגרם נזק נפשי מסוים.
ת"ק (ירושלים) 3781-01-13 פוגל נ' ספיר הורוביץ