סעיף 30א לחוק הבזק והשירותים, הידוע יותר כ"חוק הספאם", קובע פיצוי בסכום של עד 1,000 ש"ח לכל הודעת פרסומת שנשלחת לאדם, מבלי שאותו אדם נתן את אישורו לקבל את הודעות הפרסומת, או אם התבקשה החברה להפסיק לשלוח הודעות פרסומת, והיא לא עשתה כן.
התובעת טענה בכתב תביעתה, כי בכל פעם שנשלחה אליה הודעת פרסומת, היא הקליקה על המילה "הסר". למרות זאת, לא הסירה אותה הנתבעת מרשימת התפוצה, והמשיכה לשלוח אליה הודעות פרסומת, בניגוד לרצונה של התובעת ומבלי שהסכימה לקבל את הודעות הפרסומת.
איל מקיאג' טענה בכתב ההגנה שלה, כי התובעת לא הייתה צריכה להסתפק בהקלקה על המילה "הסר", אלא היה עליה להתקשר לשירות הלקוחות של הנתבעת. טענתה זו של איל מקיאג' אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, שקובע כי "הודעת הסירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען". המסקנה הינה ברורה – התובעת יכולה הייתה לבקש להסיר את עצמה באמצעות הודעת טקסט חוזרת, והיא לא הייתה חייבת להתקשר לשירות הלקוחות.
בנוסף, החוק קובע כי כאשר הפרסומת נשלחת באמצעות SMS, על המפרסם ששלח את ההודעה לציין במפורש את דרכי יצירת הקשר עימו ואת שמו (או את שם החברה), על מנת שהצרכן ידע למי הוא מפנה את בקשתו שלא להיכלל ברשימת התפוצה.
פסק הדין קובע רף גבוה של פיצוי ללקוחות המקבלים "דואר זבל" באופן קבוע. בהצעת החוק עצמה נכתב, כי הודעות זבל הפכו למטרד עולמי של ממש.
ת"ק (תל-אביב – יפו) 19467-12-12 עדי רווח נ' איל מקיאג' בע"מ