בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי משטרת ישראל תפצה אדם שהקטנוע שלו נפגע כתוצאה מהצתת אופנוע משטרתי. קטנועו של התובע חנה בסמוך לאופנוע משטרתי שהוצתה על ידי עבריינים. בשל הצתת האופנוע המשטרתי נשרף חלקו האחורי של הקטנוע של התובע, והנזק לקטנוע הסתכם בסכום של 9,850 ש"ח, בהתאם לחוות דעת שמאי.
בנוסף, דרש התובע פיצוי עבור חפצים שלו שהיו בארגז האחורי של הקטנוע, ואשר נפגעו כתוצאה מהשריפה. חפצים אלו לא נכללו בדו"ח השמאי.
בפסק הדין הסתמך בית המשפט על סעיף 39 לפקודת הנזיקין, הקובע כי מחזיק הנכס שנשרף (המשטרה), הוא זה שצריך להוכיח כי לא התרשל בשמירה על אותו הנכס. כלומר – לא התובע הוא זה שצריך להוכיח שהמשטרה התרשלה, אלא המשטרה היא שצריכה להוכיח שלא התרשלה. המשטרה טענה בכתב הגנתה כי לא הייתה יכולה לצפות את הצתת האופנוע המשטרתי, וכי קבלת תביעתו של התובע – משמעותה הינה כי המשטרה צריכה לצפות ולהניח שכל רכב משטרתי הנושא לוגו של המשטרה, הינו יעד להצתה.
התובע טען, מנגד, כי לכל אדם במדינה ידוע שרכבי המשטרה הינם יעד לפעילות עבריינית. אשר על כן, על הנתבעת, המשטרה, לנקוט באמצעי זהירות ברורים כדי שמקרים כגון המקרה המתואר – לא יתרחשו. התובע הוסיף וטען, כי לראיה, לאחר אותו מקרה החל השוטר המחזיק באופנוע שהוצת להחנותו רחוק מרכבים אזרחיים אחרים, והוא היה יכול לפעול כך גם טרם המקרה נשוא התביעה.
בית המשפט פסק באופן הפוך מטענת המשטרה, וקבע כי כעניין של מדיניות, דווקא יש לומר באופן מפורש כי המשטרה צריכה להניח שכל רכב שלה הינו יעד לפעילות עבריינית, ואשר כתוצאה מאותה פעילות יכול להיגרם נזק לרכוש אזרחי. זאת גם ללא מידע מודיעיני מוקדם לגבי רכב משטרתי ספציפי.
נפסק כי המשטרה לא הוכיחה כי נקטה אמצעים כלשהם כדי להגן על רכוש הציבור. המשטרה גם לא הציגה את הנוהל שאותו אזכרה, ובו, לטענתה, ניתן ללמוד כי היא בחנה את הסוגייה האמורה, ונתנה עליה דעתה.
בית המשפט קבע כי בשל העובדה שהתובע הינו שוטר אף הוא, ומאחר שהתובע נהג להחנות את קטנועו בסמוך לאופנוע המשטרה במשך תקופה ארוכה, הרי שיש לייחס לו אשם תורם בגובה של 25%, ולפיכך הפחית בית המשפט את הפיצוי שנפסק לתובע ב-25%. מכלול נזקיו של התובע כפי שקבע ביהמ"ש היו 11,336 ש"ח, ובהפחתה של 25%, נקבע כי על המשטרה לפצות את התובע בסכום של 8,502 ש"ח, בתוספת 400 ש"ח הוצאות משפט.
ת"ק (קריות) 1492-02-12 זאב נ' משטרת ישראל