לאחרונה סייענו בניסוח תביעה כנגד מוסך, אשר קיבל לרכב לטיפול, ולא תיקן את התקלה בו במשך כשלוש שנים שלמות. בכתב התביעה פרטנו כי לפני כשלוש שנים רכש התובע רכב יד שנייה מסוג רנו קליאו, בעלות של 18,000 ₪. לאחר שלושה חודשים, נדם הרכב ו"נתקע". התובע פנה למוסך של הנתבעת, וביקש כי יתקנו את הרכב. התובע סבר כי ככל תיקון רכב, התיקון ייארך זמן סביר – מספר ימים בודדים, או לכל היותר כשבוע לערך. לתובע נאמר שלא יידאג לגבי המחיר, וכי "יעשו לו בזול".
לאחר כ-11 חודשים נקרא התובע למוסך ונאמר לו כי הרכב תוקן. התובע נדרש לשלם עבור התיקון סכום של 14,500 ₪(!). כאמור, מחיר הרכב היה בעת רכישתו 18,000 ₪, והנה התיקון עלה לו 80% ממחירו. ברור, כי אם היה נאמר לו מלכתחילה כי זו תהיה עלות התיקון, מעולם לא היה משאיר התובע את הרכב שם. התובע שילם את הסכום שנתבקש, ולקח את הרכב.
ואולם – בזאת לא תם העניין. בנסיעתו הראשונה ברכב, הרכב החל להוציא עשן לבן. התובע החזיר את הרכב למוסך.
במהלך התקופה מאז, כשנתיים נוספות(!), הרכב נמצא אצל הנתבעת. בחלק מהתקופה הזו הוא קיבל רכב חלופי, אולם הוא החזיר אותו לנתבעת כחודשיים טרם הגשת התביעה. הדגשנו בכתב התביעה אמירות של הנתבעת המגובות בהקלטות – הנתבעת ומנהלה אינם יודעים לתקן את הרכב שנמצא אצלם כשלוש שנים, הם מסרבים להשיב לו את הסכום ששילם עבור ה"תיקון" ומסרבים לפצות אותו עבור נזקיו.
לכתב התביעה צרפנו הקלטות, המוכיחות כי הנתבעת אינה יודעת כיצד לטפל ברכב. באחת ההקלטות, שואל התובע את מנהל הנתבעת, כמה זמן ייקח התיקון הנוסף. מנהל הנתבעת משיב כי התיקון ייארך כשבוע וחצי. התובע, בתמימות מסוימת, מוודא שלאחר התיקון הרכב ייסע. ומנהל הנתבעת משיב לו: "זה נראה אחרי שנגמור". אם זה לא היה עצוב – זה היה מצחיק.
בכתב התביעה דרשנו החזר מלא של עלות התיקון, וכן פיצוי של 1,000 ש"ח לכל חודש שבו התובע היה ללא רכבו, וכן פיצוי בגין עוגמת הנפש. הפנינו את ביהמ"ש לת"ק (ת"א) 22725-02-11 איה בר דוד נ' דוד לוזון, בו פסק ביהמ"ש פיצוי של 800 ש"ח לתובעים, אשר היו בלי רכבם 10 ימים בלבד (ולא כשלוש שנים כמו בתביעה זו), לאחר שהתיקון ארך זמן רב..
לכשיינתן פסק דין, נעדכן כיצד פסק בית המשפט.