בית המשפט לתביעות קטנות פסק כי על הנתבע לשלם לתובעת, ארוסתו לשעבר, סך של 25,000 ש"ח, בגין כספים שנתנה לו כדי שיוכל לקחת הלוואה, שעה שהיו מאורסים. לטענת התובע, אין מדובר בהלוואה, כי אם במתנה. עוד טען התובע, כי מאחר שנטל את ההלוואה בזמן שהיו מאורסים, הרי שהכספים היו אמורים לשמש את שניהם יחד, ולפיכך, לכל היותר, הוא חב במחצית ההלוואה. 
בית המשפט קיבל את טענת התובעת, כי המדובר במתנה, ולא בהלוואה. על פי פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 4396/90 חנה רוזנמן נ' ד"ר ג'ורג קריגר), חובת ההוכחה שמדובר במתנה היא על מי שטוען שזו מתנה ולא הלוואה. כלומר, כספים שניתנו הינם לרוב "בחזקת" מתנה, כל עוד לא הוכח אחרת.
כך פסק גם בית המשפט לעניינים משפחה (תמ"ש (ראשון לציון) 7630/06 פ.י. נ' פ.ה.ר), כשהוא מסכם את פסיקות בתי המשפט הקודמות:
"משתובע אדם מרעהו השבת כסף או שווה כסף, מוטל עליו הנטל להוכיח את עצם הנתינה ואת עילת הנתינה המקימות, לטענתו, את חובתו של המקבל בהשבת הדבר לידי נותנו במועד ובתנאים שיוכחו.
לאחר שהוכיח את הנתינה לנתבע, עומדת לטובת התובע חזקה בלתי כתובה המבוססת על ההיגיון ועל ניסיון החיים, לפיה אין בדרך כלל נתינה חד צדדית סתם של אדם לזולתו ללא תמורה או ללא חובת השבה… כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה כי הנתינה ניתנה לו כמתנה, פועלת החזקה הגורסת, כאמור, כי אין נתינה חד צדדית חינם, כנגד גירסתו של הנתבע".
בפסק דינו, הסתמך בית המשפט על חילופי התכתבויות בין התובעת לבין הנתבע (בהודעות טקסט – SMS, ובהודעות בפייסבוק), המוכיחות כי המדובר למעשה בהלוואה, ולא במתנה.
בית המשפט דחה את טענת הקיזוז של הנתבע בכתב הגנתו, לפיה יש לקזז מהחוב את שווי טבעת האירוסין שנתן לתובעת שעלותה, לטענתו, 15,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי הנתבע לא הוכיח את שווי הטבעת, ולא הציג קבלות על רכישתה. באחת ההודעות ששלח הנתבע לתובעת הוא כתב "היית יכולה לחסוך לי 8 אלף שקל שאין לי עם ההצעת נישואין שלא לדבר על הפדיחה והעלבון…". לדעת ביהמ"ש, הסכום של 8,000 ש"ח שננקב בהודעת הטקסט הזו, כולל גם את עלות הטבעת, וגם עלויות והוצאות נוספות.
כאמור, נפסק כי על הנתבע להשיב לתובעת סך של 25,000 ש"ח, וכן לשלם לה 500 ש"ח עבור הוצאות משפט, ובסך הכל 25,500 ש"ח.
ת"ק (ראשון לציון) 34706-09-13 יחזקאל נ' אסקר