בית המשפט לתביעות קטנות פסק פיצוי בסכום של כ-7,000 ש"ח לתובעים שטענו כי הנתבעת, חברת נסיעות, לא תכננה כראוי את הזמן הנדרש בין טיסתם הראשונה לטיסת ההמשך. טיסתם הראשונה של התובעים נחתה ברומא בשעה 20:25, וטיסת ההמשך הייתה אמורה להמריא בשעה 21:40, כשעה ורבע לאחר הנחיתה הצפויה של הטיסה הראשונה.
הנתבעת טענה להגנתה, כי מרווח הזמן של שעה ורבע הינו מרווח זמן רגיל וסביר בעולם התעופה. הנתבעת הוסיפה כי אם זמן זה לא היה סביר, הרי שהמערכת האלקטרונית לא הייתה מאפשרת מלכתחילה להנפיק את הכרטיסים כפי שנמכרו לתובעים. הנתבעת טענה אף כי התובעים הם שאשמים באיחור לטיסת ההמשך, שכן על אף שידעו על מרווח הזמן של 75 דקות, הם לא הזדרזו, ויצאו אחרונים מהמטוס, וכן לא פנו לנציגי החברה בשדה התעופה, על מנת שיסייעו להם להספיק לטיסת ההמשך.
הנתבעת שלחה הודעת צד ג' לחברת אל-איטליה, וטענה כי אם תחויב הנתבעת בפסק הדין, הרי שחברת אל איטליה היא זו שצריכה לשאת בתשלום הפיצוי לתובעים. אל איטליה טענה אף היא כי פרק זמן של 75 דקות הינו פרק זמן סביר, וכי התובעים הם שהתרשלו בכך שלא הגיעו לטיסת ההמשך בזמן. לחלופין, טענה אל איטליה, העיכוב נגרם בשל התעכבות ביקורת הדרכונים.
התובעים דרשו פיצוי בגובה של כ-13,000 ש"ח, שכן נאלצו להישאר ללון ברומא, וכן לקנות כרטיסים חדשים לטיסה חזרה לארץ.
בית המשפט קבע כי הנתבעת (חברת הנסיעות), וכן חברת אל איטליה נושאות באחריות משותפת לגבי איחור התובעים לטיסה. לגבי חברת הנסיעות, נפסק, היה עליה להפנות את תשומת לב התובעים לכך שמרווח הזמן הינו גבולי, וכי עליהם להזדרז במעבר בין הטיסות. חברת אל איטליה התרשלה, כך הוכרע, בכך שמכרה כרטיסים עם מרווח זמן קצר, יחסית, שעלול לא להספיק למעבר בין הטיסות.
לגבי גובה הנזק, נפסק כי התובעים הוכיחו נזקים בגובה של 7,318 ש"ח. כך, למשל, נקבע התובעים לא הוכיחו כי הפסידו יום עבודה, וכן לא הוכיחו כי הוציאו הוצאות משפטיות עבור ייעוץ עם עורך דין.
בהקשר זה יוער, כי כל טענה הנטענת בכתב התביעה יש להוכיח. תביעה בגין הפסד ימי עבודה יש להוכיח באמצעות תלושי שכר המוכיחים כי אכן לא התייצבו התובעים לעבודה, או באמצעות ראיה אחרת (במקרה שהתובעים הינם עצמאיים). הוצאות משפטיות ניתן להוכיח בנקל באמצעות חשבונית מאת עורך הדין שסייע להם.
ת"ק (עכו) 46052-04-13 צוויביל נ' איצקוביץ